בעידן שבו האור נשבר על פני המדבר הפוליטי של המזרח התיכון, מתרוממת שוב ושוב אשליית פטה מורגנה של מצפון. ממרחק היא נראית כמו מוסר, צדק, חמלה. אך כשמתקרבים והאבק שוקע, מתברר שזו רק אשליה. מיראז' מוסרי.אודות טבח השבעה באוקטובר הפסיקו רבים במערב לדבר באמפתיה כבר בשמונה באוקטובר 2023. חלקם גם לא התחילו. טוב, רוב הנרצחים הם יהודים, זה בישראל, שהיא לדעתם מקור כל הרוע והאויב הגדול נגד האנושות.
אולם בעוד שמצפון לישראל, בהר הדרוזים בדרום סוריה, נערות ונשים דרוזיות סוריות נחטפות, נאנסות ונרצחות, ילדים וגברים דרוזים נטבחים, רשתות חברתיות ודמויות ציבוריות במערב בוחרות להפנות את כל זעמן רק כלפי ישראל ולדבר על רצח עם בעזה. אין כאן צדק או מוסר אלא מופע של פשיניזם מוסרי המצטלם היטב ונמכר בקלות.זו האסתטיקה החדשה של המצפון המערבי: מוסר מעוצב וממותג היטב, אך ריק מתוכן ממשי. בעולם שבו חמלה הפכה לפילטר מעוצב וסולידריות למותג המחפש רייטינג, הזעם נבחר לפי מה שנוח. מה שמצטלם הכי טוב. ישראל משמשת יעד קל לסיסמאות, בעוד מיליוני פליטים סוריים ולבנונים מבכים את חייהם, והמיעוט הדרוזי בסוריה נטבח באכזריות, בלי הדהוד, בלי אזכור, בלי שמץ סולידריות מצד אותם מטיפי מוסר שמכוונים תמיד את חיציהם לישראל וליהודים.זו האשליה המוסרית החדשה: בעידן של חשיפה מתמדת והצגת "האני" כמרכז העולם, המוסר הפך למופע ראווה העושה שימוש בכל הפלטפורמות החזותיות. הקולות הצעקניים ביותר תופסים את עמדת העליונות המוסרית, אך מדברים רק כשהזעם תואם את הנרטיב האופנתי. ישראל היא מטרה נוחה: אפשר לדחוס את מורכבותה להאשטאג אחד: #from_the_river_to_the_sea, בלי להבין דבר אודות ההיסטוריה, הגיאוגרפיה או המציאות של המזרח התיכון. עובדות? מי צריך אותן כשאפשר לצרוח ולהרגיש צודק מול מצלמה?המזרח התיכון האמיתי, על שכבותיו, מיעוטיו וטרגדיותיו, נותר מחוץ לפריים. הקורבנות האמיתיים לא מעניינים. העניין הוא ברלוונטיות האופנתית. בפוסטים ובסלפי המדגמנים סבל של אחרים ומקדמים את המצטלמים עצמם. זו עלות זולה המייצרת רלוונטיות פופוליסטית ונמכרת במהירות, במיוחד כשבקצה יש את המילה "יהודים". ההיסטוריה כבר ראתה איך תעמולה עטופה בצדק מדומה עם אוייב מסומן יכולה להפוך לנשק. תשאלו את יוזף גבלס ואדולף היטלר.
קחו את הדמות הארכיטיפית של ה"סורית־אמריקאית": רמה דוואג'י, אשתו של זוהרן ממדאני, ראש העיר הנבחר של ניו יורק. ילידת ארה"ב למשפחה מסוריה, מאיירת צעירה, מעודכנת וייצוגית, בוגרת מוסד יוקרתי, חיה בבטחה בצנטרום של הדמוקרטיה, אוהבת את גרטה ת'ונברג ועטופה בפריווילגיות של חופש ביטוי.דוואג'י רואה עצמה כפועלת למען מיגור עריצות כנגד נשים, צדק חברתי והצפת הסנטימנט הערבי-סורי האישי – כל זאת בחייה כאמריקאית חופשיה ורחוקה מאכזריות יד השלטון הסורי.פרופיל האינסטגרם שלה נע בין תמונות סלפי שיקיות ומוקפדות לפרופגנדה מאוירת אנטי־ישראלית. אין ולו מילה אחת על טבח הדרוזים בסווידא, על הנשים הנאנסות או על ילדים הנעלמים ואין שום סימן לאתרם. שום מילה על ארגוני הטרור כמו דעאש, חמאס וכל ארגוני הטרור האסלמי הפועלים במרחב השותת דם.
איך ייתכן שאישה שוחרת צדק, המגדירה עצמה "סורית" אינה חשה מחויבות מוסרית כלפי המיעוט הדרוזי בסוריה הנתון לרצח עם מוצהר? בצד הסיפור האישי הסנטימנטלי של משפחתה, אין שום אמירה ברורה על מדינה שנהרסה בידי דיקטטור שיש לו שם, ואנשי הטרור הפועלים בה כמו שהם פועלים בעזה וברחבי העולם? אבל זה ברור לכולנו: הדיבור על ישראל בעזה מביא עוקבים, הדיבור על דרום סוריה מביא שתיקה. No Jews No News.
העולם כבר התאהב פעם באישה סורית־מערבית אחרת – אסמה אסד, אשתו של הדיקטטור מדמשק, שזכתה לפרופיל זוהר במגזין ווג ולתואר: "שושנת המדבר". רק מאוחר יותר התברר שהיא חלק בלתי נפרד ממנגנון ההרס והרצח של עמה. שוב התגלה עיוורונו של המערב, המעדיף אריזות יפות, פטפוט שטחי-רכלני ותחושת נעלות וצדקנות על פני עובדות קשות ומציאות מורכבת.האקטיביזם המערבי הפך למותג: סלפי, סיסמה, חולצה עם כיתוב פשטני – והעולם מוחא כפיים. אמפתיה מתורגמת לעיצוב גרפי. מוסר מזמן אינו ערך. הוא הפך לפריט בתפריט הפילטרים האינסטגרמי, מעוצב ומהונדס היטב, המייצר טרפיק ולייקים.למי זה מועיל? לא לקורבנות הדרוזים בסווידא, לא לילדים, לא לנשים הנאנסות והנרצחות, לא לסוריה החרבה, ללבנון השוקעת תחת שלטון מוסלמי רדיקלי וגם לא לעזה הנשלטת בידי טרור אכזרי. גם לא לפליטים מארצות מוסלמיות, שנכבשו תחת איסלם רדיקלי וטבעו בים בדרכם לחופש.מה הם כן? הם תומכים ומקדמים את הכשרתם של ארגוני טרור רצחניים ואסלאם רדיקלי, הרואה במערב ובערכים ליברלים אויבים וחותר במוצהר אלי השמדתו.הטרגדיה האמיתית היא שסולידריות מזויפת אינה מצילה חיים. היא רק מייצרת רייטינג לדמויות זמניות ומרגיעה את מצפונו של המערב, המטיף מוסר מתוך התנשאות ונוחות ומדמיין עצמו טהור. זהו צדק טיפשי המחפש לייקים ורווח אישי.
ביקורת על ישראל היא לגיטימית ואף נחוצה, אך צדק אמיתי נמדד באומץ לראות את המורכבות. מי ששותקת מול טבח אזרחי סוריה ורצח עם של הדרוזים, אך מקדישה את כל זעמה לישראל, איננה לוחמת צדק אלא סוכנת של מצפון סלקטיבי ונאו־אוריינטליזם חדש, הממשיך לשרטט את המזרח התיכון כפי שנוח למערב לראותו.
